יום מקוון: התחדשות השפה העברית - היכן זה
'פוגש' אותי?
חלק ראשון:
הקישור הבא מפנה לכתבה של צפי
סער "אפשר לאכול תפודים בהול", שפורסמה באפריל 2011:
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1172110
דפדפתי לא מעט באתרים המצורפים עד שנעצרתי
בכתבה המוזכרת למעלה. קראתי אותה וחייכתי. מצאתי את עצמי עומדת מול מראה מתסכלת
למדי. כמורה, כמחנכת וכאמא אני מוצאת שאני מנהלת מאבקים חסרי סיכוי מול תלמידיי
וילדיי כדי לשמר את העברית שהכרתי. כשאני משוחחת עם ילדיי אני מתחלחלת מדלות
הפעלים, מצורת הכתיבה בתקשורת הבינאישית הסמסית והפייסבוקית נטולת סימני הפיסוק,
בעלת התחביר הבלתי אפשרי, ומבחירתם בשפה רדודה למרות שיש באוצר המילים שלהם עושר
גדול יותר. כשאני בודקת את עבודות השורשים של תלמידיי, אני מוצאת עצמי מתקנת שוב
ושוב את אותן שגיאות לשוניות, ושואלת את עצמי "לשם מה?" וכשאני משלבת
בדיבורי בכיתה מילים ממִשלב לשוני גבוה יותר אני חשה בגיחוכי התלמידים סביבי שלא
מבינים מה בדיוק כוונתי בכך... ואני חשה מיום ליום את פער הדורות גם דרך השפה
המשתנה.
כותבת המאמר שואלת: האם צריך
לבכות את גניזתם של מלים, ביטויים, אותיות וניקודים, או שזו דרכה של השפה, להשתנות
ולהתחדש?
וזו כנראה שאלת
השאלות... שפה איננה יכולה להישאר קפואה, היא צריכה להתפתח, להתעשר ולהתאים
למציאות המשתנה, ובכל זאת איך משמרים חלק מהיופי? איך משמרים את היכולת להבין
רבדים שונים של שפה? איך לא מנתקים את העברית הישראלית מהעברית היהודית כפי שמתאר
רוביק רוזנטל במאמרו "התינוק הישראלי באמבטיה העברית":
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7205&source=282
איך מגדלים דור שמבין
ששפת הגמרא היא חלק מהעברית ויכולה להעשיר אותה, איך מגלים דור שמבין תנ"ך, מבלי
שיזדקק לתנ"ך רם המעוות את הטקסט העתיק העשיר כל כך? מה משמרים לדורות הבאים,
ואיך לא מרדדים את השפה לדיאלוג כה שטוח שמצמצם את עומק המחשבה? הרי מילים עשירות
יותר יכולות להביע מגוון רחב יותר של מחשבות ורגשות... ואני מחפשת
שוב ושוב את העושר הלשוני ומוצאת אותו אצל יהודה עמיחי...
חלק שני:
אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל
מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי
הַנְּדוֹד
וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה
וְלֹא שָׁר "לִבִּי בַּמִּזְרָח
וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב". אֲנִי
רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים
שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם
וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף
וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים
אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם
וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם
שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.
אֲבָל מֵעַל לַכֹּל אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר
שִׁיר הַלֵּל
לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו
לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.
לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים,
עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.
(יהודה
עמיחי)
אָבִי הָיָה אֱלֹהִים
וְלֹא יָדַע.
הוּא נָתַן לִי אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת
לֹא בְּרַעַם וְלֹא בְּזַעַם,
לֹא בָּאֵשׁ וְלֹא בֶּעָנָן אֶלָּא בְּרַכּוּת
וּבְאַהֲבָה.
וְהוֹסִיף לִטּוּפִים
וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת, וְהוֹסִיף
"אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה"
וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט
בֵּין דִּבֵּר לְדִבֵּר,
לֹא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלֹהֶיךָ
לַשָׁוְא, לֹא תִּשָּׂא, לֹא לַשָּׁוְא,
אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה
בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק
וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי, לֹא תִּגְנֹב,
לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּרְצַח.
וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו
הַפְּתוּחוֹת עַל רֹאשִׁי בְּבִרְכַּת
יוֹם כִּפּוּר.
כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן
יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ
שֵׂעַר רֹאשׁוֹ.
אַחַר-כָּךְ הִפְנָה אֶת
פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
כְּמוֹ
בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי, וְאָמַר:
אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאֲחָד-עָשָׂר,
"לֹא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְׁנֵים-עָשָׂר,
"הִשְׁתַּנֶּה תִּשְׁתַּנֶּה"
כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה
מִמֶּנִּי וְהָלַךְ וְנֶעֱלַם בְּמֶרְחַקָּיו
הַמּוּזָרִים. (יהודה עמיחי)
כשאני
חושבת על השפה העברית, על עושרה, על יופייה ועל החיבור שבין העברית הישראלית
לעברית היהודית אני נזכרת בשיריו של יהודה עמיחי. זוהי דוגמה בעיניי לשימור העברית
על רבדיה. לשימוש היוצר חיבור בין מציאות ישראלית עכשווית שיש בה צער, זיכרונות
קשים, רצון לעזוב וללכת למקום אחר לבין השורשים העתיקים של השפה העברית היהודית
הנעוצים במקרא ובתלמוד ובר' יהודה הלוי... עמיחי מכיר היטב את רבדי השפה ועם זאת
הוא חי במציאות הישראלית ובתרבות המתגוונת.
בחלקה
הראשון של המשימה ציטטתי משפט שאלה בנוגע לצורך של העברית להשתנות, ובהקשר זה
הבאתי את שירו של עמיחי שבו התייחסות מעניינת כל כך לעשרת הדיברות:
אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:
הַדִּבֵּר הָאֲחָד-עָשָׂר,
"לֹא תִּשְׁתַּנֶּה"
וְהַדִּבֵּר הַשְׁנֵים-עָשָׂר,
"הִשְׁתַּנֶּה תִּשְׁתַּנֶּה"
העברית,
כמו המקורות היהודיים, נעוצה במסורת של דורות העוברת בירושה גם אלינו, ואי אפשר
לוותר עליה. שני הדיברות שמוסיף עמיחי לעשרה הכתובים בתורה רלוונטיים כנראה גם
לעברית שצריכה להשתנות ולא להשתנות בעת ובעונה אחת. העברית צריכה לשמור על
הייחודיות שלה ועל שורשיה ובו בזמן גם להתחדש. ואם יקום דור בארץ שיוכל לקרוא את
עמיחי ודומיו ולהבין את עושר שפתו ובה בעת גם לחדש וליצור יהיה זה הרגע בו נוכל
לשבת, לאכול תפודים בהול ולחייך...
ועוד
משהו לכבוד השפה העברית המורכבת – קישור לסיפור אהוב מימי ילדותי -
http://www.youtube.com/watch?v=xSQofw731G8
ספר
הילדים המיוחד "מעשה בפא סופית" שכתב אלתרמן לפני שנים רבות כל כך מציג
את חוסר היכולת לבנות חברה כשהשפה מוותרת על החלקים שבה ומעליבה את מרכיביה. כשהפא
הסופית יוצאת מהתמונה העולם כולו משתנה. השפה מורכבת מכל האותיות, מניקוד,
מבניינים ומשילובים אינסופיים ביניהם. השפה נעלבת כשמשמיטים במכוון עיצורים, צורות
ניקוד ומעוותים את בנייניה. היא חסרה והתקשורת בה נפגמת כשהמלים מתעוותות, ולכן, אולי
התמהיל הנכון הוא לשמור על העיצורים, על הניקוד הבסיסי, על מרכיבי השפה הייחודיים
לה ובהם לשחק וליצור עד אין סוף.
