התחדשות השפה העברית - היכן זה 'פוגש' אותי?

יום מקוון: התחדשות השפה העברית - היכן זה 'פוגש' אותי?

 

חלק ראשון:

הקישור הבא מפנה לכתבה של צפי סער "אפשר לאכול תפודים בהול", שפורסמה באפריל 2011:

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1172110

דפדפתי לא מעט באתרים המצורפים עד שנעצרתי בכתבה המוזכרת למעלה. קראתי אותה וחייכתי. מצאתי את עצמי עומדת מול מראה מתסכלת למדי. כמורה, כמחנכת וכאמא אני מוצאת שאני מנהלת מאבקים חסרי סיכוי מול תלמידיי וילדיי כדי לשמר את העברית שהכרתי. כשאני משוחחת עם ילדיי אני מתחלחלת מדלות הפעלים, מצורת הכתיבה בתקשורת הבינאישית הסמסית והפייסבוקית נטולת סימני הפיסוק, בעלת התחביר הבלתי אפשרי, ומבחירתם בשפה רדודה למרות שיש באוצר המילים שלהם עושר גדול יותר. כשאני בודקת את עבודות השורשים של תלמידיי, אני מוצאת עצמי מתקנת שוב ושוב את אותן שגיאות לשוניות, ושואלת את עצמי "לשם מה?" וכשאני משלבת בדיבורי בכיתה מילים ממִשלב לשוני גבוה יותר אני חשה בגיחוכי התלמידים סביבי שלא מבינים מה בדיוק כוונתי בכך... ואני חשה מיום ליום את פער הדורות גם דרך השפה המשתנה.

כותבת המאמר שואלת: האם צריך לבכות את גניזתם של מלים, ביטויים, אותיות וניקודים, או שזו דרכה של השפה, להשתנות ולהתחדש?

וזו כנראה שאלת השאלות... שפה איננה יכולה להישאר קפואה, היא צריכה להתפתח, להתעשר ולהתאים למציאות המשתנה, ובכל זאת איך משמרים חלק מהיופי? איך משמרים את היכולת להבין רבדים שונים של שפה? איך לא מנתקים את העברית הישראלית מהעברית היהודית כפי שמתאר רוביק רוזנטל במאמרו "התינוק הישראלי באמבטיה העברית":

 http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7205&source=282

איך מגדלים דור שמבין ששפת הגמרא היא חלק מהעברית ויכולה להעשיר אותה, איך מגלים דור שמבין תנ"ך, מבלי שיזדקק לתנ"ך רם המעוות את הטקסט העתיק העשיר כל כך? מה משמרים לדורות הבאים, ואיך לא מרדדים את השפה לדיאלוג כה שטוח שמצמצם את עומק המחשבה? הרי מילים עשירות יותר יכולות להביע מגוון רחב יותר של מחשבות ורגשות... ואני מחפשת שוב ושוב את העושר הלשוני ומוצאת אותו אצל יהודה עמיחי...

 

חלק שני:

אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר

פֹּה אִתָּנוּ וְלֹא עוֹזֵב וְלֹא נוֹדֵד כְּצִפּוֹרֵי הַנְּדוֹד

וְלֹא בּוֹרֵחַ צָפוֹנָה וְלֹא דָּרוֹמָה וְלֹא שָׁר "לִבִּי בַּמִּזְרָח

וְאָנֹכִי בִּקְצֵה מַעֲרָב". אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר לָעֵצִים

שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת עֲלֵיהֶם וְסוֹבְלִים לַהַט קַיִץ וְקֹר חֹרֶף

וְלִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מַשְׁלִיכִים אֶת זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם

וְסוֹבְלִים יוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם שֶׁמַּשְׁלִיכִים הַכֹּל.

אֲבָל מֵעַל לַכֹּל אֲנִי רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁיר הַלֵּל

לָאוֹהֲבִים שֶׁנִּשְׁאָרִים יַחְדָּו לְשִׂמְחָה וּלְצַעַר וּלְשִׂמְחָה.

לַעֲשׂוֹת בַּיִת, לַעֲשׂוֹת יְלָדִים, עַכְשָׁו וּבָעוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת.

(יהודה עמיחי)

אָבִי הָיָה אֱלֹהִים וְלֹא יָדַע.

הוּא נָתַן לִי אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת

לֹא בְּרַעַם וְלֹא בְּזַעַם, לֹא בָּאֵשׁ וְלֹא בֶּעָנָן אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה.

וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת, וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה"

וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִבֵּר,

לֹא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשָׁוְא, לֹא תִּשָּׂא, לֹא לַשָּׁוְא,

אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּרְצַח.

וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוֹת עַל רֹאשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר.

כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שֵׂעַר רֹאשׁוֹ.

אַחַר-כָּךְ הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֵלַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה כְּמוֹ בַּיוֹם שֶׁבּוֹ מֵת בִּזְרוֹעוֹתַי, וְאָמַר:

אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:

הַדִּבֵּר הָאֲחָד-עָשָׂר, "לֹא תִּשְׁתַּנֶּה"

וְהַדִּבֵּר הַשְׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֶּה תִּשְׁתַּנֶּה"

כָּךְ אָמַר אָבִי וּפָנָה מִמֶּנִּי וְהָלַךְ וְנֶעֱלַם בְּמֶרְחַקָּיו הַמּוּזָרִים.  (יהודה עמיחי)

כשאני חושבת על השפה העברית, על עושרה, על יופייה ועל החיבור שבין העברית הישראלית לעברית היהודית אני נזכרת בשיריו של יהודה עמיחי. זוהי דוגמה בעיניי לשימור העברית על רבדיה. לשימוש היוצר חיבור בין מציאות ישראלית עכשווית שיש בה צער, זיכרונות קשים, רצון לעזוב וללכת למקום אחר לבין השורשים העתיקים של השפה העברית היהודית הנעוצים במקרא ובתלמוד ובר' יהודה הלוי... עמיחי מכיר היטב את רבדי השפה ועם זאת הוא חי במציאות הישראלית ובתרבות המתגוונת.

בחלקה הראשון של המשימה ציטטתי משפט שאלה בנוגע לצורך של העברית להשתנות, ובהקשר זה הבאתי את שירו של עמיחי שבו התייחסות מעניינת כל כך לעשרת הדיברות:

אֲנִי רוֹצֶה לְהוֹסִיף שְׁנַיִם לַעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת:

הַדִּבֵּר הָאֲחָד-עָשָׂר, "לֹא תִּשְׁתַּנֶּה"

וְהַדִּבֵּר הַשְׁנֵים-עָשָׂר, "הִשְׁתַּנֶּה תִּשְׁתַּנֶּה"

העברית, כמו המקורות היהודיים, נעוצה במסורת של דורות העוברת בירושה גם אלינו, ואי אפשר לוותר עליה. שני הדיברות שמוסיף עמיחי לעשרה הכתובים בתורה רלוונטיים כנראה גם לעברית שצריכה להשתנות ולא להשתנות בעת ובעונה אחת. העברית צריכה לשמור על הייחודיות שלה ועל שורשיה ובו בזמן גם להתחדש. ואם יקום דור בארץ שיוכל לקרוא את עמיחי ודומיו ולהבין את עושר שפתו ובה בעת גם לחדש וליצור יהיה זה הרגע בו נוכל לשבת, לאכול תפודים בהול ולחייך...

ועוד משהו לכבוד השפה העברית המורכבת – קישור לסיפור אהוב מימי ילדותי -

http://www.youtube.com/watch?v=xSQofw731G8

ספר הילדים המיוחד "מעשה בפא סופית" שכתב אלתרמן לפני שנים רבות כל כך מציג את חוסר היכולת לבנות חברה כשהשפה מוותרת על החלקים שבה ומעליבה את מרכיביה. כשהפא הסופית יוצאת מהתמונה העולם כולו משתנה. השפה מורכבת מכל האותיות, מניקוד, מבניינים ומשילובים אינסופיים ביניהם. השפה נעלבת כשמשמיטים במכוון עיצורים, צורות ניקוד ומעוותים את בנייניה. היא חסרה והתקשורת בה נפגמת כשהמלים מתעוותות, ולכן, אולי התמהיל הנכון הוא לשמור על העיצורים, על הניקוד הבסיסי, על מרכיבי השפה הייחודיים לה ובהם לשחק וליצור עד אין סוף.

יום מקוון מספר 3:

במסגרת הלמידה המקוונת נחשפתי לשלוש תקופות בזמר העברי המשקפות מגמות שונות של התייחסות לרב תרבותיות. כשאני חושבת על התקופה השלישית אני רואה בה מגוון רחב של יצירה אישית, שאינה מזוהה פוליטית או עדתית אלא משקפת בחירות אישיות, חיפוש זהות ודרך. בהקשר זה בחרתי לצרף את הקישור לדיסק שהוציא מיכאל בן נעים, חבר מקהילת שמשית ושותף לדרך בהובלת קבלות השבת וטקסי החגים והחיים ביישוב. לפני כשנה וחצי הוציא מיכאל דיסק ובו שירים המבוססים על טקסטים מהמקורות היהודיים שהולחנו על ידו. לביצוע השירים חברו יחד אנשים מקהילת שמשית ובני משפחתו של מיכאל, כולל בנו אילון. הייתה לנו הזכות להיות שותפים באחד משירי הדיסק. השיר המצורף כאן הוא "ברכת כוהנים" שמבוצע על ידינו בקבלות השבת היישוביות. מבין שירי הדיסק זה השיר שהפך חלק בלתי נפרד מכל קבלת שבת שלנו, אנחנו מניחים כפות ידיים על ראש הילדים, מברכים את ילדינו בברכה העתיקה, וכשהם ניגשים להדליק נרות אנו שרים את השיר הזה.

במסגרת התקופה השנייה חשבתי על האלבום "אפר ואבק" שיצא לאור ב-1988 ומתאר את התחושות של בני הדור השני לניצולי השואה. האלבום מתבסס על חוויותיהם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד כבני הניצולים. יש בו ביטוי לתחושות של קבוצה מסוימת בציבור הישראלי, בני הדור השני לניצולי השואה, ובעקבותיו נוצרו גם סרטים העוסקים בשאלות הדור השני כמו סרטה של אורנה בן דור "בגלל המלחמה ההיא". השיר מייצג את התקופה השנייה, אך למרות זאת גם בדורנו יש רבים המוצאים בו הד לרגשותיהם בשל העיסוק בשואה שניתן לו ביטוי פתוח ומועצם מאז שנות השמונים.

שירי התקופה הראשונה יוצרים לעתים קרובות תחושת שובע. כבר שמענו אותם רבות, לעתים יותר מדי, ובכלל: "מי מזדהה היום עם טקסטים שנכתבו בגוף ראשון רבים?!" לפני כשבוע במסגרת לימודיי במכון הרטמן נחשפתי מחדש לרעיון שילובו של "מגש הכסף" בטקסי יום הזיכרון ובטקסי מעבר שבין יום הזיכרון לבין יום העצמאות. היות ששורות אלו נכתבות יומיים לפני יום הזיכרון מצאתי לנכון להתייחס לשיר זה. זהו שיר שנכתב מיד לאחר כ"ט בנובמבר וחזה את האובדן הגדול שיהיה במלחמה. תחושת המגויסות והנכונות למען מטרה ועם זאת הבנת המחיר הכבד שבהקרבה זו מוצאות את ביטויין בשיר, ויתרה מכך - השיר מתאר כמעט במדויק את מה שקרה ובכך יש בו אלמנט נבואי. במסגרת ההתכנסות במכון הרטמן שמענו את רני יגר, ממובילי "בית תפילה ישראלי", מבצע את "מגש הכסף" בקריאה בטעמים כמו הפטרה בבית הכנסת ובכך הופך את השיר הישן למשהו רלוונטי גם לתקופה הראשונה וגם לתקופה השלישית.

אני מצרפת שני קישורים: הראשון - ביצוע של יהורם גאון ל"מגש הכסף" בלחן של נחום הימן, האופייני לתקופה הראשונה, והשני - קישור לקריאת "מגש הכסף" בטעמים כמו קריאה בתורה, האופייני לתקופה השלישית. רני הפנה את תשומת לבנו לכך שאותם נכסי צאן ברזל ישראליים ייעלמו מחיינו בדיוק כפי שנעלמו המקורות היהודיים לשנים ארוכות אם לא ניתן להם ביטוי בחיינו. אמירה זו הביאה אותי לחשוב אולי צריך להחזיר את הטקסט הזה לחיינו. בקישור השני נראה את בית תפילה ישראלי באירוע הבדלה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. בהשראתם אנו מנסים השנה לראשונה ליצור מפגש כזה בשמשית, עליו אני שוקדת בימים אלו.

בעקבות העיון במצגת חשבתי על התופעה הזו של "ארפנד לנד". מעולם לא שמעתי על הלהקה הזו וגם לא ראיתי את הכתבה בחדשות. הקישורים היו מרתקים והובילו אותי למחשבה על כוחה של אמנות לשנות מציאות. מרגש לראות איך מוזיקה מפרקת חומות של איבה ומאפשרת שיח קרוב מתוך אמונה שיכול להיות אחרת. הייתי מביאה זאת לתלמידים, ומציעה להם להגיב על התופעה המיוחדת הזו. מעניין לראות כי הצמיחה במקום קשה כמו יפו הצמיחה כיוונים של תקווה ולא של ייאוש ואיבה. והייתי מציעה לבתי שהולכת לשרת גלי צה"ל מהקיץ הקרוב להתייחס לתופעה הזו שצמחה כל כך קרוב למקום משכנם.

יום מקוון 2 - סובלנות בראי הלאומיות

יום מקוון שני – סובלנות בראי הלאומיות

דרכארץ: שלום אינשם, שמעת חדשות? על כל החוסר סובלנות במדינה והלאומנות ששוטפת את המדינה בזמן האחרון. תאמין לי שגם בגין וגם בן-גוריון מתהפכים בקברם.

אינשם: שנייה... לפני שאתה שולח אנשים להתהפך בקברים שלהם, על מה בדיוק אתה מדבר?

דרכארץ: מה לא שמעת על כל הנושא של השופט סלים ג'ובראן? היום בבוקר בגל"צ דיברו על הנושא וגם בתוכנית של לונדון וקירשנבאום דיברו על הנושא.

אינשם: לא, לא שמעתי חדשות בימים האחרונים, יש לך איך להשמיע או להראות לי.

דרכארץ: טוב ששאלת, הקלטתי את הקטע מהתוכנית של לונדון וקירשנבאום, תראה בעצמך...

אינשם: אני מסכימה לחלוטין עם דבריו של השופט מישאל חשין. השופט סלים ג'ובראן כיבד את בית המשפט העליון ואת מקומו החשוב בכך שעמד בעת שירת התקווה. הוא לא התריס ולא הפגין ומצד שני נשאר נאמן לעצמו ולתפיסת עולמו. מדינת ישראל צריכה לכבד את זכותם של ערביי ישראל לזהות לאומית שונה כל עוד אין הם פועלים כנגד המדינה. השופט סלים ג'ובראן תורם תרומה משמעותית לעיצוב ספר החוקים של מדינת ישראל ומקדם בכך את החיים במדינת ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. כחלק מהכרה בזכויות הפרט שלו יש לכבד את זכותו להימנע משירת התקווה שמילותיה משקפות רגשות יהודיים, ומנוגדות לנרטיב הערבי שעליו חונך. הזדהיתי לחלוטין עם דבריו של השופט חשין ששירת התקווה מעבירה צמרמורת בשל היותה מחוברת להיסטוריה שלנו כעם. ודווקא משום כך - מתוך ראייה פלורליסטית זו חשוב שנבין ונקבל שיש אנשים רבים במדינה ששירת התקווה מעוררת בהם תחושת זרות ולא תחושת שייכות. הכעס שלי מופנה כלפי אלו הפועלים בהפגנתיות כנגד סמלי המדינה (צפירה, המנון, דגל) ולא כלפי אלו המביעים בצורה שקטה ותרבותית את רגשותיהם.

דרכארץ: דעה מעניינת, אהבתי במיוחד את הנימוק הנרחב שכתבת. תגיד לי, אתה מכיר את העמדה של פרופסור ישעיהו ליבוביץ' ז"ל בנושא המפגש בין הלאומיות לבין זכויות הפרט. ליבוביץ' כותב שלגבי המדינה יש שתי גישות, הראשונה היא גישת "המדינה קודמת לאדם" והגישה השנייה הינה "המדינה ככלי בשירות העם". על פי הגישה הראשונה, המדינה קודמת לאדם... בעצם לא בדיוק, הוא למעשה מתכוון להגיד שהמדינה מקיימת את "רצון הכלל" ולכן האדם חייב לקיים את הרצון הכללי. הבעיה מתחילה כאשר מחברים בין מונח עם למונח לאום. עם נוצר כתוצאה מרצף היסטורי בו מתפתחת קבוצה של אנשים בעלת מאפיינים משותפים. לאום או לאומיות זהו ביטוי של הרצונות בין קבוצת אנשים. כלומר, בישראל של שנת 2012, הרצונות של העם היהודי משתקפים בלאומיות היהודית. לדוגמה במילות ההמנון: "נפש יהודי הומייה... להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון...".

אינשם: אני ממש לא מבין את הקשר?

דרכארץ: אני אנסה להסביר איזה תפקיד מייחס ליבוביץ' למדינה דרך דבריו של רבי חנינא, סגן הכהנים, שאמר לפני 1500 שנה: 

"הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו"

מה לפי דעתך מנסה לומר לנו רבי חנינא בדבריו?

אינשם: המדינה חיונית לשם מתן מסגרת ומניעת אנרכיה. ללא מערכת חוקים ויראה מפני המערכת השלטונית היה יצר הרע משתלט עלינו והיינו פוגעים זה בזה כחיות טרף. אביגדור שנאן בפירושו למסכת אבות מעיר כי התפילה לשלום המדינה עמדה תמיד לנגד עיניהם של היהודים בתפוצות עד כדי אבסורד. הוא מזכיר כי יש עדויות על כך שיהודים התפללו לשלום מלך ספרד ערב גירושם משם וכי גם בגרמניה המשיכו יהודים להתפלל לשלום המדינה עד 1938! אני חייבת להעיר כי דוגמאות קיצוניות אלו מעלות בעיני סימני שאלה קשים בדבר מקומו של הפרט וזכויותיו בתוך המדינה. האם תמיד צריך אדם לקבל את מדינתו ולהתפלל לשלומה ללא תנאי? ומה אם מדינתו פועלת בניגוד מוחלט לכל ערכיו?

דרכארץ: נכון, אפילו בסוריה, עדיין, למרות הטבח, יש למדינה תפקיד מסוים. הוויכוח מתחיל כאשר מדברים על תפקיד המדינה, הרי, הייצוג של הלאומיות בא לידי ביטוי בהקמתה של המדינה שתכיל בתוכה את הערכים של הלאום, במקרה שלנו, הלאום היהודי. אך מה קורה במקרה שיש אנשים בעלי לאום שונה באותה מדינה, מצד אחד הם לא מסכנים את הלאומיות של העם היהודי, אך ההתנהגות שלהם אינה חופפת לעתים לרצונות של חברי קבוצת הלאום הגדולה יותר.
האם, לפי דעתך, במקרה זה עלינו לכפות על חברי הקבוצה הקטנה יותר את רצונותינו והשקפת עולמנו, ובמקרה שהם לא מסכימים להעניש אותם עד שיהיו מוכרחים לוותר על השקפותיהם או לעזוב את המדינה? רק אל תשכח לנמק.

אינשם: אני סבורה כי יש לכבד את השונות של קבוצות לאומיות שונות במדינה כל עוד קבוצות המיעוט אינן מהוות סכנה אמיתית לחברי קבוצת הלאום הגדולה. אני מאמינה כי סובלנות אמיתית נמדדת כשאין תמימות דעים וכשיש מחלוקות. אי אפשר לכפות על אדם לשיר משהו בניגוד לרצונו כפי שאי אפשר לחייב אדם לתלות דגל על שער ביתו. אפשר וצריך לדרוש מכל אזרחי המדינה שלא לבזות סמלים אלו בציבור, אולם הענשת אדם בשל דעותיו עלולה להוביל את מדינת ישראל לכיוונים אפלים האופייניים לחברות טוטאליטריות. האם נעניש אדם גם על סרט שיצר? ספר שכתב? ומה עוד...

דרכארץ: אממ... מעניין. שכחתי שעדיין לא אמרתי לך את הגישה השנייה לגבי תפקידה של המדינה. ליבוביץ' טוען שהמדינה כלל לא נועדה לשרת את הלאומיות ורצון הכלל, תפקידה הינו לשמש ככלי לשרת את האדם. כלומר, האדם קודם למדינה, ולכן הוא מעצב את המדינה בתביעותיו האישיות ולכן ערכיו האישיים באים לפני האינטרס של הריבון (רצון הכלל) והשלטוני.
הנה, בוא תסתכל על הסרטון בסמארטפון שלי על מה שליבוביץ אומר, שים לב במיוחד למשפט האחרון:

קישור לסרטון שבו ליבוביץ' מסביר את תפקידה של המדינה (שים לב! להתחיל לצפות מהדקה ה- 1:41)

עכשיו, אחרי שראית את הקטע מהסרטון, מה אתה חושב, האם פגיעה בזכויות של אזרחים שאינם מקיימים את הרצונות הלאומיים היא עדיין מוצדקת? רק תיתן הסבר המבוסס על הדברים ששמעת.

אינשם: המשפט החשוב ביותר בעיניי בדבריו של ליבוביץ' הוא כי תפקידה של הדמוקרטיה הוא לצמצם עד למינימום ההכרחי את הפער בין סמכויות השלטון לבין זכויות הפרט של האדם וכי המינימום הזה הוא עדיין גדול מאוד. לאור זאת אני חושבת שתפקיד הרשות המחוקקת במדינה היא לחוקק חוקים שיצמצמו את הפער הזה ככל האפשר ותפקיד הרשות השופטת הוא לשים לב שלא ייפגעו זכויות יסוד של אזרחים. אני שואלת את עצמי מהו הרצון הלאומי? האם יש לנו רצון לאומי אחד? משום כך הדגש צריך להיות לדעתי על הימנעות מפגיעה בזכויות יסוד של אזרחים כל עוד אינם פוגעים במכוון במדינה (על ידי מעשים קונקרטיים, לא על ידי הבעת רגשות).

דרכארץ: טוב זו זכותך לחשוב ככה. אבל אני אומר לך, כל בנאדם שחושב ומרגיש אחרת במדינה הזו, נתקל בחומה של התנגדות. לדוגמה, המצב בסוריה. הטבח שמבצע הנשיא אסד בבני עמו.
אני אומר לך אני קורא את החדשות ורואה את הסרטונים ומזועזע, הרי מדובר במקרה שבו כל מי שמתנגד למדינה מאבד את החיים שלו. השאלה המרכזית היא מה התפקיד שלנו בכל הנושא הזה? הנה תקרא לדוגמה את מה שגדעון לוי כותב על המצב בסוריה ותגיד לי אם אתה מקבל ההצעות שהוא רושם בסוף המאמר שלו: אללה הוא לא אכבר בסוריה (יש גם גירסה נוחה יותר לקריאה). אם אתה לא מסכים עם העצות שלו (שמופיעות  בסוף הכתבה) וגם אם כן, אז תנמק מדוע.

אינשם: קראתי את הדברים של גדעון לוי ובעיקר התביישתי. איך אנחנו עומדים מנגד ולא עושים דבר? איך אנחנו ממשיכים בהכנות לחג המתקרב ולחג החירות שיגיע בעוד כחודש ולא שואלים את עצמנו על חירותו של העם הסורי בימינו? האם הערכים הנובעים מכך שהיינו עבדים במצרים אינם מחייבים אותנו לגלות חמלה, רגישות, לצעוק את זעקת המושמדים? כן, העיירה בוערת, עלינו לעשות משהו אפילו ברמת הקריאה למדינות העולם לצאת להצלת העם הסורי. ומה עם הציווי החשוב כל כך "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט)...?

דרכארץ: תאמין לי כל הנושא הזה של האלימות נגד האחר, נגד כל מי שחושב אחרת עברה כבר את כל הקווים האדומים. לפי דעתי, הכל מתחיל מחוסר סובלנות הנובעת מלאומנות יתר. בספר "חרדתו של המלך סלומון", הסופר אמיל א'זאר כותב לגבי מילונים (כן, כן עדיין משתמשים במילון) את הקטע הבא:

"אני משוגע על מילונים. זה המקום היחיד בעולם שבו הכל מוסבר ואתה מוצא שלוות נפש. שם הם לגמרי בטוחים בהכל. אתה מחפש אלוהים ואתה מוצא אותו עם דוגמאות מסייעות, כדי לסלק כל ספק".

עכשיו אני רוצה שתסביר לי האם לפי דעתך הקטע בקישור הבא קשור לחוסר סובלנות. מה ההגדרה של סובלנות? הנה תיכנס לויקימילון להגדרה של סובלנות .

אינשם: זו נראית לי שאלה רטורית לחלוטין. ברור כי כל פעולות "תג המחיר" האלו הן פעולות המבטאות חוסר סובלנות קיצונית כלפי בני לאומים ודתות שונות. אחת המטרות שלי בהוראת תרבות ישראל היא להמחיש כי פעולות אלו המבטאות חוסר סובלנות קיצונית כזו אינן נשענות על הערכים העומדים בבסיס תרבותנו. (מה ששנוא עליך וכו'...) לצערי יש בין מקורותינו גם טקסטים המבטאים לאומנות ותפיסה גזענית וגם איתם צריך להתמודד. כמו ראשי הכנסיה הבפטיסטית גם אני חשה עצבות רבה למקרא תופעות אלו. ברור כי פעולות אלו מבטאות חוסר קבלה של דעות שונות ותפיסות עולם מגוונות.

דרכארץ: אז מה, לא נשארו לך כמעט מילים. תאמין לי בצדק רב. הגענו למצב בעייתי שבו אנחנו מבינים שהמצב הוא לא תקין, אבל מאלף סיבות שונות ומשונות אנחנו ממשיכים לדבר על הנושא במקרה הטוב ובמקרה הגרוע להיות אדישים. בכל מתחיל מכך שיש אנשים שחושבים שהם יותר טובים מאחרים. הנה תראה בסמארטפון שלי את הפרק מהסדרה עבודה ערבית שמדבר על כל נושא הסובלנות, אתה אפילו יכול להראות את זה לתלמידים שלך, תאמין לי, להזיק זה לא יזיק, המצב גם ככה בעייתי: קישור לפרק בסדרה עבודה ערבית. צפייה מהנה!!!

אינשם: תשמע זו הייתה שיחה מעולה, נראה לי שאני מעלה אותה לבלוג שלי. יאללה אני חייב לזוז, יש לי עוד לעשות קניות לפני שהחנויות נסגרות ;-)

אתגרשת מס' 4: הכנסת מעוז הדמוקרטיה – האומנם?

הצעת החוק שבחרתי לעסוק בה היא הצעת חוק שהועלתה בשנת 2008, בראשית ימי הכנסת ה-18 לשלילת מימון וסיוע תקציבים מסרטים שיוצריהם אינם חותמים על הצהרת נאמנות למדינת ישראל.

מטרות השיעור:

• התייחסות לחשיבות חופש הביטוי באמנות בכלל ובקולנוע בפרט גם כשהדעות המובעות בסרט יכולות להיות מקוממות.
• הבנה כי חופש ביטוי היא עמדה עקרונית ולא עמדה התלויה בהזדהות עם הגורם היוצר.

פתיחה:

צפייה בקטע מהסרט "ג'נין, ג'נין".

  http://www.youtube.com/watch?v=ZjTOznK-Goc

עם סיום הצפייה לשאול את התלמידים:

• מה הרגשתם במהלך הסרטון?
• כיצד מוצגת מדינת ישראל בקטע הסרטון מהסרט "ג'נין, ג'נין"?
• האם סרט כזה צריך, לדעתכם, להיות מוצג במדינת ישראל?
• האם סרט כזה צריך לקבל סיוע למימון הפקתו?

תיאור הרקע: הסרט ג'נין ג'נין הוא סרט דוקומנטרי שנוי במחלוקת של הבמאי הערבי-ישראלי מוחמד בכרי, שהוכן בעקבות הקרב שניהל צה"ל במחנה הפליטים ג'נין במסגרת מבצע "חומת מגן", אליו יצאה ישראל בשנת 2002.

בעקבות מספר סרטים שעוררו מחלוקת פוליטית, והציגו את הבעיה שבין ישראל לפלסטינים מנקודת התבוננות ביקורתית ביחס למדינת ישראל היה בשנת 2008 ניסיון לחוקק חוק שיגביל מימון ליוצרים בתעשיית הקולנוע שאינם מצהירים אמונים למדינת ישראל.

הצעת חוק הקולנוע – לפיה כתנאי לקבל מימון ציבורי, יהא כל הצוות של הסרט חייב בהצהרת אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לסמליה וכיוצ"ב. המדובר בפגיעה בחופש הביטוי, חופש המחאה וכן בחופש האמנותי והיצירתי. ושוב – אך ורק של מחנה פוליטי, לאומי וחברתי אחד.

הצעת החוק עוררה מחאה גדולה מצד אמנים וארגונים לזכויות אדם.

דיון בכיתה:

• האם אתם רואים קשר בין הסרטון שראיתם לבין הצעת החוק?
• חשבו מה יכולים להיות הטיעונים בעד החוק.
• מהם הטיעונים נגד החוק?
• מהי עמדתכם האישית?
• האם אתם רואים בהצעת חוק זו פגיעה בזכויות אדם או פגיעה בדמוקרטיה?

קראו את הכתבה הבאה (מצורף קישור) והתייחסו לשאלות הבאות:

http://www.haaretz.co.il/gallery/1.1317216

• מהן הסכנות שבקבלת חוק כזה?
• מהן זכויות האזרח הנפגעות מהחוק?
• שימו לב לטיעונים של יוזמי החוק – מהם הטיעונים שלהם בעד החוק?
• קראו את דבריו של הסופר אתגר קרת – האם אתם מסכימים איתו שדווקא מימון של סרטים המבטאים ביקורת כלפי מדינת ישראל יקדם את דימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית?
• האם השתנו עמדותיכם ביחס לחשיבות חופש הביטוי ביצירות אמנות? מה עמדתכם בעניין החוק שהוצע?

לסיכום:

אני רוצה לסכם את השיעור בנימה אישית:

באפריל 2002 בעת מבצע "חומת מגן" אחי היה בין הלוחמים במקום. דאגתי לו מאוד, והיו אלה ימים קשים ביותר. הוא לא נפגע וחזר בריא ושלם הביתה, אבל כשהכנתי את השיעור נזכרתי באותם ימים קשים.

ולמרות הכאב אני סבורה כי מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה יש חופש ביטוי לכולם ויש להקצות מקורות מימון במידה שווה. אני נוטה להסכים עם האמירה של אתגר קרת ביחס לדימויה של ישראל בעולם. צריך לזכור שערכים אינם נמדדים כשיש הסכמה והכול פשוט אלא דווקא אל מול דילמות קשות.

אתגרשת מס' 3: החיבוק הגדול

הרעיון של השדרן בני בשן נובע מכוונה טובה. בימים של קוטביות ועימותים קשים יש רצון לראות שמעבר לחילוקי הדעות הקשים אפשר לראות את האדם. אני לא חושבת שהרעיון הוא פתאטי, יש לו ערך ביצירת רגע אחד של חיוך וקרבה בין אנשים העובדים ביחד למען מדינת ישראל. יש ערך ביכולת לנסות וליצור קרבה בין ח"כים שתפיסתם עולמם מנוגדת משום שהיא מעודדת פלורליזם ויכולת שיח והידברות. כשחיים בחברה דמוקרטית חשוב להימנע משנאת חינם בין יריבים פוליטים ולעודד יכולת אמפתית לעמדות שונות.

ח"כים רבים לא השתתפו בחיבוק הגדול ונראה כי יש לכך מספר טעמים. מהכתבה עולה כי חלק מהח"כים רואים בכך צביעות משום שהחיבוק אמור להעיד על אכפתיות ואם במציאות הישראלית יש ניכור בין מגזרים שונים – אז מה יועיל החיבוק? – יש לי הערכה לעמדה זו המבקשת להתמקד בעשייה ובקידום הרגישות לצרכים החברתיים השונים ולא בגימיקים. לא מן הנמנע בעיני שחלק מחברי הכנסת מפחדים מיצירת אינטימיות שאולי תביא לטשטוש הגבולות בין העמדות, בבחינת: "אם אנחנו מתחבקים אז אין בינינו חילוקי דעות ופערים רעיוניים", וייתכן כי חלקם התייחסו בזלזול למחווה זו שגוזלת מהם זמן יקר שאמור להיות מתועל לעשייה חברתית מדינית ופוליטית.

בעקבות שמיעת הראיון עם פרופ' אורן קפלן התחדדו לי תובנות נוספות בקשר לחיבוק שבין חברי הכנסת – הרי לא פעם חוברים ח"כים ממפלגות שונות ומנוגדות למען הצעות חוק משותפות. היכולת לפעול יחד מתוך תחושת אחווה תגבר כשנוותר לרגע על חילוקי הדעות ונראה את האדם ואת רגשותיו.

קשה לי להפריד בין פנייה אל הרגש לבין פנייה אל השכל. לעתים קרובות אני משלבת בהוראתי התייחסות לרגשות העולים מהלמידה, זה נכון, למשל, בשיעורי ספרות המציגים את האדם הבודד מול החברה שלא פעם מעוררים התייחסות אישית של תלמידים בכיתה.

באשר לחילוקי דעות בין תלמידים – אני נזכרת עכשיו בסיטואציה של אווירה חברתית קשה באחת הכיתות שחינכתי, שהיו בה עימותים רבים ואירועי אלימות. אחת הדרכים להתמודד עם המצב הייתה יצירת פעילויות חברתיות שמחייבות שיתוף פעולה בין תלמידים גם אם אין ביניהם קשרים טובים. דוגמה לכך היא קיום פעילות חברתית שיש בה חלוקה לקבוצות לפי החלטת המורה. התלמידים נאלצים לשתף ביניהם פעולה (לעתים גם במשימות פיזיות) וכך הקרח ביניהם עובר תהליך של הפשרה.

אתגרשת מס' 2: הרכב הכנסת ה-18

1. מרינה סולודקין, חברת קדימה, משתייכת לאופוזיציה. סולודקין איננה מכהנת כשרה היות שמפלגתה היא מפלגת אופוזיציה. בעבר כיהנה כסגנית השרה לענייני קליטת עלייה. זוהי הכנסת החמישית שמרינה סולודקין חברה בה. סולודקין עלתה ארצה בשנת 1991, ונבחרה לראשונה לכנסת בשנת 1996 עם מפלגת ישראל בעלייה בראשות נתן שרנסקי. היא בעלת תארים בגיאוגרפיה פוליטית וכלכלה וכיהנה כפרופסור בתחומי הכלכלה. היא שולטת בשפות רבות: צרפתית, סינית, רוסית ואנגלית וחובבת שירה. היא רואה עצמה מייצגת בכנסת את הקול הנשי, קולות העולים ונפגעי עבודה.

נוכחותה בכנסת רבה מאוד ולראיה מספרם הרב של הצעות החוק שהיא מעלה. היא העלתה הצעות חוק בנושאי ביטוח ופנסיה, בנושאים הקשורים בדיני עבודה, בשיפור תנאי חייהם של ניצולי השואה ועוד.

במהלך חודש דצמבר גילתה סולודקין מעורבות רבה בפעילות נגד הדרת נשים, השתתפה בכינוסים שונים ונאמה. בין היתר יצאה כנגד יושב ראש הכנסת רובי ריבלין שהחליט לסגור את מקהלת הכנסת שבה הייתה סולודקין חברה רק כדי לא לעורר את זעם החרדים. ניכר כי היא פעילה מאוד ונמצאת בקשר מתמיד עם האזרחים באמצעות הפייסבוק.

http://oknesset.org/planet/tags/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%AA%20%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D/

1. אורלי לוי-אבוקסיס, חברת ישראל ביתנו. גדלה במשפחה ברוכת ילדים ובעלת תודעה פוליטית. היא בעלת השכלה משפטית ומכהנת כסגנית יו"ר הכנסת וחברה בועדות העבודה, הרווחה והבריאות וכן בוועדה לזכויות הילד. לוי אבוקסיס אינה מכהנת כשרה בכנסת ה-18 למרות שמפלגתה חברת קואליציה. מתוך הכרותה עם אוכלוסיות בסיכון היא עומדת בראש השדולה למען ילדים ובני נוער בסיכון.

בקיץ 2010 כתבה עליה העיתונאית אסתי אהרונוביץ כתבה מחמיאה מאוד  http://www.haaretz.co.il/misc/1.1210031 והדגישה את פעילותה החברתית למען ילדי פנימיות, ילדי אומנה וילדים בסיכון. בין היתר היא פועלת לחקיקה בתחום ליווי ודאגה לצעירים שמגיעים לגיל 18 ונפלטים ממסגרות חוץ ביתיות אל הרחוב. אסתי אהרונוביץ מדגישה בכתבתה את חשיבות פעולתה החברתית של לוי אבוקסיס המתמקדת בסיוע לשכבות החלשות והזקוקות להגנה.

בשבוע האחרון פעלה לוי אבוקסיס למען הארכת חופשת הלידה להורים שילדיהם מאושפזים כדי להביא להשוואת תנאיהם עם הורים שזכו להיות במחיצת ילדיהם מיד לאחר הלידה. חוק זה מסייע לפרנסתם של הורים לפגים וכן להורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים אחרים. הצעת החוק שלה עלתה לקריאה ראשונה ב-3.1.12

http://www.beytenu.org.il/content/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99_%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%90%D7%91%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%A1:_%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%95_%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A4%D7%96_%D7%96%D7%9B%D7%90%D7%99_%D7%9C%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%AA_%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%9D!