הרעיון של השדרן בני בשן נובע מכוונה טובה. בימים של קוטביות ועימותים קשים יש רצון לראות שמעבר לחילוקי הדעות הקשים אפשר לראות את האדם. אני לא חושבת שהרעיון הוא פתאטי, יש לו ערך ביצירת רגע אחד של חיוך וקרבה בין אנשים העובדים ביחד למען מדינת ישראל. יש ערך ביכולת לנסות וליצור קרבה בין ח"כים שתפיסתם עולמם מנוגדת משום שהיא מעודדת פלורליזם ויכולת שיח והידברות. כשחיים בחברה דמוקרטית חשוב להימנע משנאת חינם בין יריבים פוליטים ולעודד יכולת אמפתית לעמדות שונות.
ח"כים רבים לא השתתפו בחיבוק הגדול ונראה כי יש לכך מספר טעמים. מהכתבה עולה כי חלק מהח"כים רואים בכך צביעות משום שהחיבוק אמור להעיד על אכפתיות ואם במציאות הישראלית יש ניכור בין מגזרים שונים – אז מה יועיל החיבוק? – יש לי הערכה לעמדה זו המבקשת להתמקד בעשייה ובקידום הרגישות לצרכים החברתיים השונים ולא בגימיקים. לא מן הנמנע בעיני שחלק מחברי הכנסת מפחדים מיצירת אינטימיות שאולי תביא לטשטוש הגבולות בין העמדות, בבחינת: "אם אנחנו מתחבקים אז אין בינינו חילוקי דעות ופערים רעיוניים", וייתכן כי חלקם התייחסו בזלזול למחווה זו שגוזלת מהם זמן יקר שאמור להיות מתועל לעשייה חברתית מדינית ופוליטית.
בעקבות שמיעת הראיון עם פרופ' אורן קפלן התחדדו לי תובנות נוספות בקשר לחיבוק שבין חברי הכנסת – הרי לא פעם חוברים ח"כים ממפלגות שונות ומנוגדות למען הצעות חוק משותפות. היכולת לפעול יחד מתוך תחושת אחווה תגבר כשנוותר לרגע על חילוקי הדעות ונראה את האדם ואת רגשותיו.
קשה לי להפריד בין פנייה אל הרגש לבין פנייה אל השכל. לעתים קרובות אני משלבת בהוראתי התייחסות לרגשות העולים מהלמידה, זה נכון, למשל, בשיעורי ספרות המציגים את האדם הבודד מול החברה שלא פעם מעוררים התייחסות אישית של תלמידים בכיתה.
באשר לחילוקי דעות בין תלמידים – אני נזכרת עכשיו בסיטואציה של אווירה חברתית קשה באחת הכיתות שחינכתי, שהיו בה עימותים רבים ואירועי אלימות. אחת הדרכים להתמודד עם המצב הייתה יצירת פעילויות חברתיות שמחייבות שיתוף פעולה בין תלמידים גם אם אין ביניהם קשרים טובים. דוגמה לכך היא קיום פעילות חברתית שיש בה חלוקה לקבוצות לפי החלטת המורה. התלמידים נאלצים לשתף ביניהם פעולה (לעתים גם במשימות פיזיות) וכך הקרח ביניהם עובר תהליך של הפשרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה